הר הזבל בנתניה / צילום: איל יצהר
איך הר של פסולת הפך לקרקע יקרה, ומה זה אומר על הכסף שאנחנו משלמים למדינה?
מערכת ישראל עסקים
במשך שנים, המזבלה הגדולה של נתניה הייתה עדות לכישלון תכנוני ממושך. 2.5 מיליון קוב של פסולת נערמו על הקרקע, הפכו למטרד סביבתי, והיוו תזכורת חיה לכך שלמדינה אין פתרונות ארוכי טווח לניהול שטחים מתפתחים. אבל מה שהיה פעם מוקד לזיהום סביבתי, עומד להפוך לשכונת יוקרה, עם פרויקטים חדשים של מגורים, מסחר ופנאי. המהלך הזה אינו רק עדות ליכולתה של ישראל להמציא מחדש אזורים נטושים – הוא גם חושף את הפערים והעיוותים במערכת המיסוי המקומית, במיוחד בכל הנוגע לבעלי קרקעות גדולות ומשקיעים פרטיים.
מי שבקיא בהיסטוריה של הנדל"ן בישראל זוכר היטב את מס הרכוש, אותו מס שנועד למנוע מצבים שבהם בעלי הון מחזיקים בקרקעות שנים ארוכות ללא פיתוח, מצמצמים את היצע הדירות, ותורמים להאמרת מחירי הדיור. המס הזה בוטל לפני כ-20 שנה, בטענה שהוא פוגע בפיתוח השוק החופשי, אך בפועל, הוא אפשר לבעלי קרקעות להחזיק בנכסים אסטרטגיים ולחכות לרגע הנכון למכור – בלי לשלם כמעט דבר למדינה.
המקרה של נתניה ממחיש כיצד קרקע ששכבה במשך שנים ללא שימוש אמיתי הפכה בין רגע לנכס יוקרתי. אם המדינה לא הייתה לוקחת יוזמה, ייתכן שהשטח היה נשאר במצבו העזוב לעוד עשור לפחות. זה מעלה שאלה רחבה יותר – האם נכון לאפשר לבעלי הון להחזיק באדמות ריקות בלי לפתח אותן, בעוד שהציבור כולו מתמודד עם מחירי דיור גבוהים?
יש לא מעט מדינות שמחייבות בעלי קרקעות לשלם מס אם אינם מפתחים את הנכס בזמן סביר, מה שדוחף יזמים להוציא תוכניות לפועל ולא להמתין לרגע שבו הקרקע תהיה רווחית יותר. מודלים כאלה עשויים להכניס יותר כסף לקופת המדינה, להפחית את הלחץ על שוק הדיור, ולמנוע מצבים שבהם קרקעות אסטרטגיות עומדות ללא שימוש במשך שנים.
רבים טוענים שביטול מס הרכוש בישראל היה טעות, ושחזרה למנגנון מס דומה יכולה להיות הפתרון. אחרים סבורים שיש צורך במודל חכם וגמיש יותר, כזה שימנע החזקה בלתי מוגבלת של קרקעות ריקות, אבל לא יכביד על יזמים אמיתיים שכן רוצים לפתח. כך או כך, המקרה של נתניה הוא לא רק סיפור של התחדשות עירונית, אלא גם שיעור חשוב במדיניות כלכלית.
האם לדעתכם יש צורך להחזיר מס רכוש בישראל? איך ניתן לאזן בין עידוד יזמים לבין הגבלת אחזקת קרקעות ריקות? שתפו אותנו בדעתכם.